הרעלן הקטלן של החיידק התמים

רשומה זו מוקדשת לנוגה, שביקשה ממני לכתוב לה על טטנוס לפני שנה ומחצה. מצטערת על האיחור…

כאשר הייתי סטודנטית צעירה שמתלהבת מכל נבג תועה ונגיף שובב, לימדו אותנו על מחלת הצפדת (ידועה בכינויה טטנוס). מכיוון שהנחתי שמדובר במחלה היסטורית שאין שום צורך להכיר נשענתי לאחור וציירתי עיגולים בשולי הדף (עוד לא היה אז פייסבוק). אבל כאשר המרצה ציין שהוא זוכר את מקרה הטטנוס היחיד שהוא ראה, והחל לתאר בפרוטרוט את החולה האומלל, הוא מיד תפש את תשומת לבי. כי מכל המחלות שאני מכירה, צפדת היא המחלה שהורגת בצורה האכזרית ביותר האפשרית, ומכל המחלות שאני מכירה, צפדת היא המחלה שהכי קל למנוע.

מחלת הצפדת נגרמת על ידי Clostridium tetani. אם שמו מצלצל לכם מוכר, זה מכיוון שהוא קרוב משפחה של Clostridium perfringens, החיידק החביב שהופיע על עוגת יום ההולדת שלי.

כאשר הוא מחוץ לגוף, חיידק הצפדת יוצר נבג שמאפשר לו להשאר במצב של חיות מושהה לפרק זמן ארוך. הנבג יכול להמצא בכל מקום – על מסמר, בארגז החול השכונתי, בפה של כלב, או על עץ. במקרה של פציעה הוא חודר לגוף, חוזר לחיים ומתחיל להתחלק. עם החלוקה הוא מפריש חומרים שונים, בינהם את הרעלן שלו.

וזו הנקודה שהופכת את חיידק הצפדת למיוחד. כי החיידק עצמו לא גורם שום נזק. הוא לא גורם להתנפחות קשריות לימפה עד כדי נמק, הוא לא גורם לדלקת מוחית קשה, הוא אפילו לא גורם לדלקת גרון. סתם שוהה לו ברקמה ומתרבה ומפריש את הרעלן שלו ולא מפריע לאף אחד.

הרעלן שלו, לעומת זאת, מנוול רציני. הוא נספג לזרם הדם, מגיע היישר למערכת העצבים ומתחיל לחגוג. הוא גורם להתכווצויות לא רצוניות של השרירים. בהתחלה רק הלסת, אחד כך קשיון עורף, קושי בבליעה וכך הלאה עד שכל השרירים בגוף מכווצים ללא יכולת שחרור.

כל השרירים בגוף. תחשבו על זה לרגע. הידיים, הפנים, הרגליים, הגב. הכל. השרירים מתכווצים כל כך חזק עד שבסופו של דבר המפרקת נשברת והאדם מת. זה נראה בערך ככה:

טטנוס בחייל שנפצע מכדור, צוייר על ידי צ'רלס בל, 1809

צפדת היתה המחלה הנוראית של המנתחים בעבר, זו שמחסלת להם חולים שנראו בריאים לגמרי. ללא טיפול המחלה קטלנית בלמעלה מ-95% מהמקרים.

גם אם מצליחים להחלים ההתכווציות של השרירים ממשיכות במשך חודשים אחרי שהמחלה "נגמרה".

אבל אם מישהו מחלים מצפדת הוא לפחות מחוסן?

לא. מסתבר שאפילו מנה קטלנית של רעלן לא גורמת ליצירת זכרון חיסוני תקין.

אז מה עושים?

מחסנים מגיל חודשיים, וחוזרים על החיסונים עד שמשיגים רמה שמגנה על הגוף.

יש שני סוגים של חיסונים – אחד שנקרא "פעיל", ומבוסס על הצגת החומר הזר למערכת החיסון לפני הפציעה. החיסון בכלל לא מכיל את החיידק אלא רק את הרעלן. המטרה שלו היא אחת – להכיר את הרעלן למערכת החיסון של האדם, כדי שאם אדם יפצע וחיידקי צפדת יחדרו לגופו, הרעלן ינוטרל מספיק מהר ולא יגרום לנזק.  זה החיסון שנותנים לילדים כדי למנוע את המחלה מראש.

יש גם חיסון "סביל" והוא מורכב מנוגדנים נגד טטנוס המסוגלים לנטרל את הרעלן מבלי שיגרום נזק.

ההחלטה לגבי איזה חיסון לתת מורכבת מעומק הפציעה, המצב החיסוני של האדם, והזמן שלקח לו להגיע לקבלת טיפול רפואי.

אז – יאי?

ממש לא. גם עם הטיפול הסביל והיכולת להנשים, לתת נוזלים, אנטיביוטיקה ושלל המצרכים של הרפואה המודרנית, שיעור התמותה מטטנוס עומד על 20%. כמו כן, ככל שהאדם מבוגר יותר כך סיכוייו לשרוד יורדים.

לא רק זה, מכיוון שצפדת היא מחלה נדירה בימינו קיים סיכוי שאדם יגיע לרופא אך לא יאובחן בזמן, וכאמור, מבלי לקבל אף חיסון התמותה גבוהה מאד.

אז מה עושים?

מתחסנים פעם בעשר שנים. מאד פשוט. לא כדאי לסמוך על המזל. זו בסך הכל דקירה קטנה, והחיסון כמעט ללא תופעות לוואי. כאשר מסתכלים על גרף התחלואה בצפדת בעשר השנים האחרונות רואים שבזכות החיסון יש ירידה משמעותית של מספר החולים בצפדת, שזה נהדר.

מחלות זיהומיות מחייבות הודעה בישראל, 54 שנות מעקב, 1951-2004.

 

בשל החיסון היעיל צפדת נכנסה לרשימת המחלות הניתנות למניעה על ידי חיסון, vaccine preventable disease. אלו מחלות שלאו דוקא אפשר להפטר מהן, אבל לפחות אפשר למנוע מאנשים לחלות בהן.

אז יאי?

כן, יאי.

ביום שני הקרוב ארצה ב"נסיך הקטן" בתל אביב על מחלות שניתנות למניעה על ידי חיסונים. אז אם אתם רוצים לשמוע אותי מדברת עוד על צפדת, ומוסיפה לקלחת גם אדמת, חצבת, פוליו ומחלות נוספות, אתם מוזמנים בחום להגיע (מתוכננת הרצאה נוספת במודיעין בשבוע הבא). מי שיגיד שהגיע דרך הבלוג יקבל עיטור מיוחד!

להמשך קריאה:

  1. מאתר החיסונים החביב עלי, לגבי החיסון נגד צפדת.
  2. הפרק על צפדת מתוך הספר הוורוד של ה-CDC, כולל כמה גרפים נחמדים לגבי תחלואה בארה"ב.
  3. רשימת ציורים של סר צ'רלס בל, מנתח שצייר את פצועי המלחמה שהגיעו אליו בשנים 1809-1815.

אודות קרן לנדסמן

אמא, רופאה וחובבת ספרות ספקולטיבית בסדר חשיבות משתנה. שייכת לשבט לנדסמן כבר למעלה מעשר שנים וגאה בכך.
רשומה זו פורסמה בקטגוריה חיסונים, טטנוס / צפדת, קלוסטרידיום. שמירת הקישור.

62 Responses to הרעלן הקטלן של החיידק התמים

  1. Morin כתב/ה:

    אין לי פייסבוק, אפשר לקבל עוד קצת פרטים – באיזו שעה ההרצאה, כמה היא עולה וכאלה?

    • קרן לנדסמן כתב/ה:

      בודאי, מעתיקה מדף האירוע:

      יום ב', ה-18/6. התכנסות מ-20:00. תחילת ההרצאה 20:30. הנסיך הקטן, מדרחוב נחלת בנימין 18, ת"א. 10 ש"ח לכיסוי הוצאות.

  2. אני כתב/ה:

    מזעזע ומאלף בו זמנית…
    לא הבנתי איך החיסון לטטנוס עובד, אם נותנים אותו לאחר החשיפה? כי בכל פעם שנחתכתי ממשהו חלוד/מלוכלך או ננשכתי/נשרטתי ע"י חתול/כלב/ציפור קיבלתי את החיסון ואמרו לי שזה מחזיק 8 שנים (לא 10), אז כנראה זה היה חיסון סביל ולא פעיל.
    תופעת הלוואי העיקרית של החיסון היתה בערך שבוע של כאבים בשריר אליו הוזרק (בזרוע או בישבן).

    ולמה אחוז מקרי המוות גבוה כל כך גם כשמגיעים לטיפול? אם המוות נגרם מהתכווצויות השרירים, אי אפשר לתת לחולה תרופה שמרפה את השרירים כמו אטרופין למשל?

    • קרן לנדסמן כתב/ה:

      הנוגדנים בחיסון הסביל מנטרלים את הרעלן בגוף, והחלק של החיסון הפעיל מלמד את מערכת החיסון להגיב לחשיפות הבאות.
      אני לא יודעת למה אמרו שהחיסון מחזיק שמונה שנים, אני מכירה רק מספרים של 10 או 5 (עבור פציעה חמורה במיוחד).

      אחוז התמותה מאד גבוה כי הרעלן ממשיך לעבוד על השרירים, בלי קשר לכמות התרופות שדוחפים לגוף. לכן הטיפול היעיל היחיד הוא נטרול של הרעלן.

    • trilliane כתב/ה:

      הו, אני כ"כ מסכימה לגבי הכאב בשריר! אני בכלל לא מבינה אנשים שפוחדים ממחטים כי הדקירה כואבת. הדקירה לא נחמדה אבל היא לגמרי משנית; זה השבוע שאח"כ שבו כל האזור כואב… בעשור האחרון נשכה אותי כלבה (ביתית ומחוסנת) אבל לאחר לחץ מנטלי לא מתון שהופעל עליי במשרד הבריאות הסכמתי לתת להם לחסן אותי; החיסון כאב הרבה יותר מהנשיכה. הביס שהכלבה (תרתי משמע) נתנה לי ברגל השאיר עליי שטף דם עם סימן כחול-סגול מהמם ועדיין אחרי שהוא הפסיק לכאוב האזור של החיסון עוד המשיך אי-אילו ימים…

      לפני שנה וחצי התקלחתי בספא, מדף זכוכית (לא מחוסמת, כמה גאוני מצדם) נשבר ונפל עליי, ובדרכו למעוך לי את הבוהן שרט אותי קלות במותן. בקופת חולים רצו לתת לי אנטי-טטנוס וסירבתי בתוקף. גם ככה כאב לי הרגל בטירוף, לא רציתי להחמיר את המצב… הסברתי להם שעם כל הכבוד לכסת"ח, כבר קיבלתי חיסון לפני פחות מעשור ושעם כל הכבוד, אני לא חושבת שדווקא בתוך זכוכית (במקלחת לא מוזנחת, עם כל המים הזורמים והסבון) מסתתר לו חיידק טטנוס. הם דאגו לכסת"ח עד הסוף והחתימו אותי על הצהרה שסירבתי להתחסן… אני עדיין כאן.

  3. imprudence כתב/ה:

    אז בהנחה שהפעם האחרונה שהתחסנתי הייתה בגיוס, ועבר יותר מעשור מאז, אני צריכה לבקש מרופא המשפחה חיסון לטטנוס? והוא לא יחשוב שאני היפוכונדרית מטורפת? (למרות שגם ככה הוא חושב ככה… תכלס)

    • קרן לנדסמן כתב/ה:

      את יכולה לשאול מה ההמלצות לחיסון מבוגרים ולבקש לחדש את החיסון לטטנוס. חוצמזה – הוא בטח בכל מקרה חושב שאת היפוכונדרית מטורפת 🙂

  4. גל כתב/ה:

    "מוזמנים בחום" LOL

    מדוע פיתחו חיסון רק נגד הרעלן ולא נגד החיידק?
    מדוע לא לחסן כנגד גם וגם?

    ואני יכול לחשוב גם על טיפול עתידי אחר: להנדס את אחד מחיידקי המעיים החביבים שלנו (אלו מהמיקרוביום הטבעי) להפריש כמה אפיטופים של הרעלן. ככה, נשתה קצת מהחיידקים המהונדסים, שישהו בגופנו כל חיינו (בתקווה) ויהוו תזכורת תמידית למערכת החיסון.

    • קרן לנדסמן כתב/ה:

      חום, חום… ראבק איזה חום הולך כאן.

      הרעלן הוא הקטלן. אין ממש סיבה לטפל בחיידק מכיוון שמספיקה כמות קטנה של הרעלן כדי לגרום לנזק. אם מטפלים אנטיביוטית ומחסלים את החיידק לגמרי – הרעלן עדיין קיים ומסתובב בגוף.
      צריך לטפל במקביל גם בחיידק, אבל זה לא קשור לטיפול בטטנוס.

      הינדוס חיידקי מעיים! יאי! אפשר גם לארגן שבמקביל הם יגרמו לירידה קלילה במשקל וספיגה טובה יותר של ויטמין D?

      • גל כתב/ה:

        הכוונה לחיסון נגד החיידק (או הנבג, אפילו), לא טיפול אנטיביוטי. חיסון יעיל נגד החיידק אמור למנוע מנו בכלל להגיע לשלב של ייצור הרעלן, לא?

        אותי הצחיק שאת מזמינה בחום להרצאה על מחלות זיהומיות. לא חשבתי על האקלים. אולי כי כאן קריר ומעונן 🙂

        • קרן לנדסמן כתב/ה:

          אין לי רפרנס מספיק טוב לזה, אבל על פי תחושת הבטן הייתי אומרת שמכיוון שהרעלן הוא הבעייתי, כל עוד מנטרלים אותו אין שום בעיה עם החיידק ולכן מעדיפים לחסן נגד הרעלן.
          כמו כן – אין ממש סיבה לחסן גם נגד החיידק וגם נגד הרעלן אם רק אחד מהחיסונים עושה את העבודה (פי שתיים הוצאות וכו').

  5. Sabre Runner כתב/ה:

    אני אשמח לרשומת הסבר מפורט על נבגים, מתישהו בהמשך.
    מאוד מעניינות אותי התכונות של הדבר הזה ואיך בדיוק הוא מצליח לשרוד כל כך.

  6. אריאל כתב/ה:

    בדיוק דרכתי לאחרונה על מסמר שהיה באדמה וחדר לי עמוק לכף הרגל, תנאים קלאסיים להתפתחות צפדת. קיבלתי את החיסון בשנית מאחר שהפעם האחרונה הייתה לפני כעשור והידד! אני עדיין חי. תודה על הרשומה המעניינת והמפורטת.

  7. trilliane כתב/ה:

    רק רציתי לומר שההרצאה על חיסונים הערב ב"ספקנים בפאב" הייתה מעולה ושנהנינו והשכלנו מאוד. רוב תודות, חזקי ואמצי, יישר כוח וכויו"ב.

    מי ייתן ותועלה בקרוב ליוטיוב ויצפו בה הורים רבים ויחסנו את ילדיהם וימנעו מגפות. אמן!

  8. Pingback: דקירה אחת וזה עובר | סוף העולם – מבט מהיציע

  9. משה כתב/ה:

    מעניין. מהגרף נראה שהירידה בתחלואה בטטנוס החלה עוד לפני כניסת החיסון.
    למשל, היתה ירידה מ-3 מקרים ל-100,000 ב-1952 ל-0.5 ל-100,000 ב-1955 עוד לפני שהחיסון נכנס!
    לאחר 1955, היתה דווקא עליה קלה במשך מספר שנים, ורק אחר-כך ירידה.
    הסבר אלטרנטיבי הוא שהירידה בתחלואה בטטנוס נגרמה לא עקב החיסון (למשל, הירידה מ-1952 עד 1955) אלא עקב תהליכי העיור שעברה החברה הישראלית. כידוע, חיידק הטטנוס נמצא בעיקר בגללי בע"ח ובאדמה חקלאית מזובלת, כלומר, באזורים כפריים.

    בכלל, כבר ב-1955, התחלואה כבר היתה מאוד נמוכה (0.5 מקרים ל-100,000). עם תהליכי העיור שהוזכרו למעלה, הרי סביר שהתחלואה בטטנוס היתה יורדת גם ללא החיסון. בואו ונניח (בהנחה שמרנית) שהיתה יורדת ל-0.1 מקרים ל-100,000. אם כך, במדינת ישראל של היום מדובר על כ-7.5 מקרי טטנוס בשנה בלבד.
    כלומר למניעת 7.5 מקרי טטנוס (אפקטיבית וודאי פחות, כי החיסון אינו מונע את כל המקרים), ו-1.5 מקרי מוות מטטנוס (בהנחה של 20% תמותה) מחסנים את כל התינוקות בישראל 4 פעמים בשנה הראשונה לחייהם.
    אני איני רואה את ההיגיון במדיניות הזו.

    • kenny כתב/ה:

      רעיון חביב, לא ממש יש לו אחיזה במציאות.
      נתחיל מזה – על פי נתוני הלמ"ס בשנתון הסטטיסטי לישראל (לוח 2.12) שיעור האוכלוסייה העירונית בישראל בשנת 1961 (הנתון המוקדם ביותר שיש) היה 84.3%, בשנת 2010 הוא היה 91.5%. בשביל שלעיור בלבד תהיה השפעה כזו על הירידה בתחלואה בטטנוס שיעור השינוי באוכלוסייה העירונית בישראל בשלוש השנים שאליהן אתה מתייחס היה צריך להיות אדיר. מופרע. חסר כל תקדים. בלתי אפשרי. יתר על כן, שיעור עיור כזה כרוך *תמיד* במה שמכונה "שכונות פלישה" ובקריסה מוחלטת של תנאי תברואה בערים. מספיק לראות מה קורה לתברואה בערים ראשות במדינות המתפתחות כדי לראות מה קורה כאשר שיעור האוכלוסייה העירונית משתנה במהירות.

      זאת ועוד. בשנים 60-48 הגיעו לארץ מעל 970 אלף עולים (לשם השוואה, בעשור שלאחר מכן מספר העולים היה 414 אלף; גם זה מאתר הלמ"ס). על פי ספר לימוד הגאוגרפיה לתיכון "ישראל – האדם והמרחב" של מט"ח (זמין ברשת) 740 אלף מהם הגיעו עד שנת 1951. רבים מהם יושבו ב-150 מושבי עולים ברחבי הארץ, רוב הבנייה של עיירות הפיתוח הייתה רק מאוחר יותר. בשנת 1953 חיו במעברות כרבע מיליון איש – כשישית מאוכלוסיית המדינה. זו לא בדיוק סביבה עירונית מפותחת.

      • קרן לנדסמן כתב/ה:

        לגבי התמותה מטטנוס –
        על פי מחקר שנערך על ידי ה-CDC, כאשר השוו אוכלוסיה לא מחוסנת מול אוכלוסיה מחוסנת התברר ששיעור התמותה מטטנוס בקרב האוכלוסיה הלא-מחוסנת עומד על 20%, ואילו בקרב האוכלוסיה המחוסנת שיעור התמותה צונח ל-4%. זה כאשר מטפלים בכולם עם הגעתם, כולם מקבלים את החיסון הסביל והפעיל בהתאם לצורך וכו'.
        כאן – https://cdc.confex.com/cdc/nic2005/techprogram/paper_7813.htm

        • משה כתב/ה:

          קרן, לא ענית לי על הנקודה שהעליתי:
          כלומר למניעת 7.5 מקרי טטנוס (אפקטיבית וודאי פחות, כי החיסון אינו מונע את כל המקרים), ו-1.5 מקרי מוות מטטנוס (בהנחה של 20% תמותה) מחסנים את כל התינוקות בישראל 4 פעמים בשנה הראשונה לחייהם (כ-170,000 תינוקות).

          מה ההיגיון במדיניות הזו?

          • יעל כתב/ה:

            ההגיון הוא למנוע את המקרים האיומים האלה. אני לא רואה שום סיבה שאפילו אדם אחד יחלה בטטנוס אם אפשר למנוע את זה.

            אנשים מבוגרים יכולים לדווח כשנפצעו וללכת לרופא. תינוקות לפעמים נפצעים קלות בלי שמישהו שם לב (תוך כדי משחק בארגז חול למשל).

      • משה כתב/ה:

        הנתונים המעניינים דווקא לא צוינו על ידך – נתוני שנות ה-50 לגבי העיור.
        בכל מקרה, עיור זה לא רק מעבר מהכפר לעיר. זה גם יציאה של הכפר מהעיר.
        בבריטניה הירידה הגדולה בתחלואה בטטנוס יוחסה ליציאת הסוסים מהערים.
        בנוסף, לא ענית על הנקודה שהעליתי שמרבית הירידה בגרף קרתה עוד לפני כניסת החיסון.

        כך או כך, במבט שני בגרף אנחנו רואים משהו אפילו יותר מעניין: בשנת 1991, כמעט 40 שנה לאחר כניסת החיסון, עדיין היו כ-0.35 מקרים ל-100,000 בהשוואה ל-0.5 מקרים ל-100,000 בשנת 1955, השנה בה הוכנס החיסון לשימוש. כלומר, 40 שנות חיסון הורידו את התחלואה בכ-0.15 מקרים ל-100,000.
        במהלך 40 השנה האלו התחלואה עלתה וירדה סביב ה-0.3 מקרים ל-100,000. בקיצור, לא ממש נראה שהחיסון עובד.

        • משה כתב/ה:

          טוב, הסתכלתי שוב בגרף ולא קראתי אותו נכון. בלבלתי בין הצירים השונים.
          אז לאחר שהתאפסתי על הגרף, אומר כך:
          כבר בשנת 1955 (לפני שהחיסון נכנס) נרשמו בסה"כ 6 מקרים בלבד של טטנוס בשנה. 6 מקרים על אוכלוסיה של 1,200,000.
          ללא ספק שיעור נמוך מאוד. במהלך 40 השנים שעברו מאז, מספר המקרים המשיך לעמוד על כ-3-4 מקרים לשנה (השיעור ירד עקב עליית האוכלוסיה).
          האם החיסון גרם לזה? קשה להגיד, ובמיוחד לנוכח כמות המקרים הזעומה, והקטנת החשיפה לחיידק עקב העיור בישראל. בהחלט סביר שהירידה ההדרגתית שנצפתה בתחלואה היתה קורית גם ללא החיסון.

          האם צריך לחסן ב-4 מנות את כל התינוקות בישראל למחלה שכבר ב-1955 מת ממנה אולי אדם אחד בשנה?
          לדעתי, התשובה היא לא. גם לחיסון יש את הסכנות שלו ואם הוא גורם ליד כואבת למשך שבוע אצל חלק ניכר מהאנשים הבוגרים – מה הוא עושה לתינוק במשקל 5 ק"ג?

          • חנן כנאפו כתב/ה:

            כול המציל נפש אחת בישראל כאילו הציל עולם ומלאו
            האם הצלת חייהם של שני אנשים בשנה לא מצדיקה כאב קל בזרוע? שנית גם החולים במחלה שלא מתים מאושפזים בבית חולים וסובלים מכאבי תופת למה לא למנוע מראש את הסבל הזה?
            האם צריך לחסן ב-4 מנות את כל התינוקות בישראל למחלה שכבר ב-1955 חלו בה ששה אנשים (על אוכלוסיה של מיליון איש)
            לדעתי, התשובה היא כן!!!!!!!!!

            • משה כתב/ה:

              בטח… נחסן את כל התינוקות לכל המחלות שמת מהן אדם אחד לשנה. זה מאוד הגיוני, חנן.

              • יעל כתב/ה:

                ברור! אנחנו לא רוצים שהוא ימות. ואם התמותה היא 20%, זה אומר שיש עוד ארבעה אנשים שיחלו ויסבלו קשות עד שיחלימו, ואנחנו רוצים למנוע גם את זה.

                מה אם הבן שלך יהיה אחד מהם?

              • דורית כתב/ה:

                משה,
                זה לא שאנחנו לא יודעים מה קורה לתינוקות מחוסנים. כן אוספים מידע על השפעות החיסון, והסיכונים מהחיסון הזה – וקרן קרוב לודאי יכולה להביא את המספרים – זניחים. רוב תופעות הלוואי, גם כשיש, הם חום נמוך או כאב מקומי. בהשוואה לטטנוס לבד, מחלה קטלנית ואכזרית, שלא לדבר על שני המחלות הרצחניות האכזריות שכלולות בחיסון המשולש הזה, כן, יש הצדקה לחסן.

        • kenny כתב/ה:

          ~אנחה~ כתבתי במפורש שהנתון של 1961 הוא הנתון המוקדם ביותר שיש. בעשר השנים האחרונות נתקלתי בלא מעט נתונים בנושא עיור, כך שיש לי מושג על קצב שינוי האוכלוסייה העירונית במדינות שונות. אם אתה חושב שקצב גידול זה היה שונה מהותית בשנות ה-50, לאור הנתונים של 50 השנים שבאו לאחר מכן, אתה טועה.
          יתר על כן "עיור" הוא מושג גאוגרפי מוגדר. אתה נקטת במושג זה, לא אני.

          אני מניח שכשאתה מדבר על "יציאת הסוסים מהערים" בבריטניה אתה מדבר על סוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20. (לא נותר לי אלא להניח, כי אתה לא מביא נתונים על נושא העיור שאתה חוזר אליו שוב ושוב אלא רק זורק אמירות כלליות שאינן נתמכות בדבר.) אם כן משתמע שאתה מנסה להשוות את התהליכים שעברו על ערי ישראל בראשית שנות ה-50 לתהליכים שעברו על ערי בריטניה חצי מאה ויותר קודם לכן. השוואה זו אינה נכונה. לונדון של אותה תקופה הייתה "כפרית" הרבה יותר מערי ישראל באמצע המאה ה-20. זה נבע ממספר גורמים – אופייה של לונדון כאגד של עיירות וכפרים שהתחברו יחד (מה שהשאיר בה שטחים פתוחים רבים), הקצאה של חלקות לעובדי המהפכה התעשייתית כדי שיוכלו לגדל לעצמם מזון נוסף (שריד לכך עד היום אפשר למצוא ב-allotments), היעדרן המוחלט כמעט של מכוניות מלודון של מפנה המאה.
          אף אחת מערי ישראל מעולם לא הייתה "כפרית" כל כך. גם אם נניח שמכוניות החליפו סוסים כאמצעי תחבורה, התזמון שלך לא נכון. על פי גרף רמת המינוע של ישראל (http://www.cbs.gov.il/publications09/sdi07/pdf/indi06_h.pdf) הקפיצה מגיעה במחצית הראשונה של שנות ה-60, כלומר מאוחר יותר מהתקופה שאליה אתה מתייחס.

          *אתה* העלית את נושא העיור כהסבר לירידה בתחלואה, לא אני. חובת ההוכחה מוטלת עליך, לא עלי.

          וכן, כפי שענו לך פעמיים אנשים אחרים, אני מוכן לשלם את "המחיר" של החיסון כדי להציל חיים.

          • משה כתב/ה:

            אין טעם להיכנס לנושא "העיור" לעומק. כאמור, זה ההסבר לירידה העצומה בתחלואה בטטנוס בבריטניה (ומן-הסתם בשאר העולם המערבי) – עוד לפני שהחיסון נכנס.
            האינטואיציה שלי אומרת שזה היה המצב גם בישראל. כיוון שאין נתונים על הענין, הרי הספקולציות שלך טובות כשלי (וחלקן לא כתבתי עדיין, ד"א).
            מה שברור הוא שכמות התחלואה בטטנוס היתה מינימלית עוד לפני כניסת החיסון. הגישה שלך ושל יעל של הצלת חיים "בכל מחיר" היא נאיבית ומעידה על חוסר הבנה של פעולת מערכת הבריאות (ניצול נכון של משאבים) כמו גם על התעלמות מוחלטת מתופעות הלוואי של החיסון.
            השורה התחתונה, ולזאת נראה לי שאף אחד אינו יכול להתכחש, שטטנוס הוא תופעה זניחה, שמושקעים בה כמות משאבים לחלוטין לא-פרופורציונלית, ושהמיתוס שלה מואדר ללא קשר למציאות (כנראה מטעם אלו שיש להם אינטרס במיתוס הזה).

            • kenny כתב/ה:

              לא, לא ולא.
              נתייחס לדברים בזה אחר זה.

              א. אם אין טעם להיכנס לנושא העיור לעומק, למה העלית אותו?
              אתה שוב ושוב טוען טענות בלי להביא ולו נתון אחד לבסס אותן. אתה מדבר עכשיו על תחלואה בבריטניה באופן כללי, אבל לא על טטנוס, שהיה הנושא שבו פתחת. יש לך נתון כלשהו לגבי תחלואה בטטנוס בבריטניה והקשר שלה לעיור?
              *אתה* פועל לפי "אינטואיציה", *אני* הבאתי נתונים. נכון, הנתונים של שנות ה-50 לא זמינים, אבל הבאתי את הנתונים של 60 השנים שבאו לאחר מכן, וקל מאוד לחייץ לאחור מהם. בעיקר עם מכירים דפוסי עיור. לא רק זאת, אלא שהבאתי נתונים רלוונטיים לשנים האלה בנושא תוספת האוכלוסייה בישראל ומספר היישובים הכפריים שנוסדו בה בתקופה הזו. *אתה* לא התייחסת לכך ולו במילה.
              *אתה* העלית השערה, *אני* ניסיתי להפריך אותה. *אתה* לא הבאת ולו שמץ ראיה לתמוך את דבריך, *אני* הבאתי נתונים וציטוטים, עם הפניות מדויקות למקומות שמהם הם נלקחו.
              *אתה* מנסה להשוות את בריטניה של סוף המאה ה-19 (אני מניח, בשום מקום לא אמרת בפירוש לאיזו תקופה אתה מתייחס) לישראל של אמצע המאה ה-20. זו השוואה לא תקפה בשום קנה מידה.
              אז – לא, הטיעונים שלנו לא שווי משקל.

              ב. אתה טוען שאני ויעל לא מבינים את מערכת הבריאות ומתעלמים מתופעות לוואי של חיסונים. על סמך מה אתה מבסס את זה? איש משנינו לא דיבר על עובדות בנושא. לא דיברנו על עובדות, כי *אתה* לא שאלת על עובדות. שאלת על דעות ("לדעתך שווה" וכו'). על סמך העובדה ש*הדעות* שלנו שונות משלך אתה מאשים אותנו עכשיו בבורות. משום מה מדיון בעניין, פנית לדיון באדם (טיעוני אד-הומינם). למה?
              לא רק זאת, אלא שפתאום אנחנו עיוורים לאיזו מזימה עצומה של מערכת הבריאות שרק אתה מודע לה. היופי בתאוריות קונספירציה הוא שלעולם אי-אפשר להוכיח אותן (כי הן כל כך מוצלחות). מזל שאתה כאן להראות לנו את האור. חבל שאתה לא מראה אותו. עדיין לא הבאת ולו נתון אחד שלא היה בפוסט המקורי של קרן.
              אז – לא הגישה הזו אינה פסולה רק מכיוון שהיא שונה משלך.

              ג. לפתע פתאום זנחת את טיעון הילדים המסכנים הסובלים לטובת טיעון חוסר הפרופורציה בין ההשקעה (שמונעת, כך אתה טוען ללא ביסוס, על ידי בעלי אינטרס) לבין התמורה.
              זה נקרא טיפול מונע. זו הסיבה שאנחנו משקיעים כספים רבים בתשתיות של כבישים, אף-על-פי שרוב התאונות נגרמות בגלל טעויות אנוש.
              זו הסיבה שאנחנו מתחזקים קווי חשמל, אף-על-פי שהם כמעט אף פעם לא נופלים על אנשים והורגים אותם וכמה שעות בחושך לא הרגו אף אחד עדיין. אלא אם כן, כמובן, הוא תלוי בציוד חיוני לקיים אותו בחיים שפועל על חשמל. אבל זה באמת אחוז זניח של אנשים ואני מניח שהיית מוכן להניח להם למות, כי זה מחיר פעוט לשלם על יציאה מתחת ידי הקונספירציה האיומה של יצרני חוטי החשמל וחברת החשמל.
              אז – לא. העובדה שאני חושב אחרת ממך לא פוסלת את הדעה שלי. (רק אני מתחיל להבחין בדפוס חוזר כאן?)

              והבה ננקוט בסוג הטיעונים הרגשיים שנראה שמדברים אליך – האם הסיכוי שהילד *שלך* הוא האחד מתוך מספר גדול שיחלה במחלה מכאיבה וימות כאשר שריריו יתכווצו באופן לא רצוני ומפרקתו תישבר הוא מקובל בעיניך? לא "ילד" מופשט כלשהו. הילד שלך. האישי. שאתה אוהב.

              • משה כתב/ה:

                ידידי, אתה קצת נפוח, אז כדאי שתרגיע את עצמך. לכל בלון יש סיכה, אתה יודע…
                לא נכנס לויכוח איתך על נושא העיור, כפי שכתבתי, כיוון שאין בכך חשיבות לטיעון שלי.
                (זה לא שהטיעונים שלך היו מי יודע מה, פשוט לא מעניין לדון בענין).

                לגבי החלק השני והשלישי בדבריך:
                א. לחיסונים יש נזקים, וכך גם לחיסון הטטנוס. אף אחד אינו מכחיש זאת. הויכוח הוא מה היקף תופעות הלוואי של החיסונים וחומרתם (וכך כמובן לגבי חיסון הטטנוס).
                כ-170,000 ילדים מחוסנים כל שנה לטטנוס – 6 פעמים (אם מביאים בחשבון את החיסונים בכיתות ב' וח').
                נוסף על כך, מן הסתם עוד עשרות רבות של נערים ומבוגרים מחוסנים בבית-החולים ובמרפאות לטטנוס, עבור כל שריטה ופצע שטחי (ומעלה).
                מדובר בחישוב מהיר מעל מיליון זריקות בשנה. וכל זה ע"מ למנוע מספר חד-ספרתי של מקרי תחלואה ומקרה מוות אחד.
                כל אדם שעיניו בראשו מבין שאת העלויות של מיליונים (ואלי עשרות מיליונים) של חיסון הטטנוס וודאי ניתן להשקיע במקומות אחרים בהם ה"תשואה על ההשקעה" תהיה גדולה הרבה יותר.
                ב. מיליון פלוס מנות חיסון בהחלט גורמות לכמות מסוימת של תופעות לוואי. גם אם החיסון גורם לתופעה חמורה ב-1 ל-10,000, הרי מדובר על 100 מקרים כאלו בשנה.
                האם אתה או קרן יכולים להראות לי סטטיטיקה אמינה שאכן החיסון גורם לפחות תופעות לוואי חמורות ממספר המקרים החד-ספרתי של התחלואה?

                ג. אתה מוזמן לחפש בעצמך ברשת התיחסויות לנושט מחלת הטטנוס והחיסון לה. כמעט בשום מקום לא תמצא התיחסות לנתונים לגבי היארעות הפוליו ובשום מקום לא תמצא התיחסות לכך שהמחלה היתה כמעט אפס כבר בשנת 1955 עוד לפני החיסון. גם קרן שהביאה את הגרף של מש' הבריאות לא התיחסה בדבריה לנתונים האלו. זה חלק ממה שאני "האדרת מיתוס הטטנוס הנורא".

                (הערה: כאמור לכל בלון יש סיכה. השתדלתי לשמור על טון רגוע בתשובה אליך. מציע לך לנהוג באותה הצורה כלפי)

                • משה כתב/ה:

                  ההתיחסות לפוליו למעלה צריכה להיות טטנוס.

                • kenny כתב/ה:

                  אוקיי, אני אמשיך לשחק "ידידי".

                  אמרת בהודעת הפתיחה: "הסבר אלטרנטיבי הוא שהירידה בתחלואה בטטנוס נגרמה לא עקב החיסון (למשל, הירידה מ-1952 עד 1955) אלא עקב תהליכי העיור שעברה החברה הישראלית. כידוע, חיידק הטטנוס נמצא בעיקר בגללי בע"ח ובאדמה חקלאית מזובלת, כלומר, באזורים כפריים." ועכשיו אתה טוען שזה לא חשוב לטיעון שלך. נראה לי שאולי בכל זאת יש לנושא העיור חשיבות כלשהי לטיעון שלך כי אתה טוען שהירידה בתחלואה מוסברת על ידי העיור. או שאני מחמיץ משהו?

                  קשה לי לחשוב על תופעת לוואי חמורה יותר ממות. מצטער. ואני חושב שרפואה מונעת היא חשובה.
                  אתה חושב אחרת. זכותך.

                  ורק כדי שאני אבין, אתה ברצינות מאיים עלי במשהו?

                  • משה כתב/ה:

                    מעניין שאתה חוזר לנושא העיור ומתעלם מהטענות העיקריות שלי.

                    טוב, אני מבין מכך שאין לך תשובות טובות לטענות הללו (ואתה יודע היטב שהפיסקה שכתבת על "רפואה מונעת" היא התחמקות ותו-לא).
                    זה בסדר, אתה בחברה טובה. גם כותבת הבלוג בחרה להתעלם מהטענות שלי.

                    • kenny כתב/ה:

                      איזה טענות?
                      אתה מביע דעה, לא טוען טענות. אני לא מסכים עם הדעה הזו.

                    • קרן לנדסמן כתב/ה:

                      כותבת הבלוג היא רופאה ואמא במשרה מלאה כפי שמעיד הכתוב מתחת לכל רשומה ורשומה בבלוג. היא גם הגיבה לך, בפירוט רב, בכמה תגובות שונות כולל רפרנסים.
                      נימוס יהא נחמד.

                • קרן לנדסמן כתב/ה:

                  הי משה,

                  להלן תופעות הלוואי הקשורות לחיסון טטנוס –
                  אדמומיות, כאב ונפיחות במקום ההזרקה – הנפוצה ביותר.
                  כאבי ראש, כאבי בטן, בחילות וכו' – פחות נפוצות.
                  תופעות אלרגיה קשות – פחות מאחד למליון מחוסנים. לא מנות חיסון, אלא מחוסנים.
                  תופעות נדירות במיוחד – נפיחות בפרקים (נדיר כל כך שאין תיעוד טוב, אפילו במתן של חיסון פעם בשנתיים ) תסמונת גיליאן בארה (פחות מאחד למאתיים וחמישים מליון).

                  לגבי הקשר לירידה בתחלואה –
                  חיסון נגד טטנוס קיים כבר מ-1920, וניתן בכל המקרים של חשד לטטנוס. מכאן הירידה בתחלואה ובתמותה מהמחלה. מ-1955 החיסון בישראל ניתן לכל התינוקות, מה שהוריד את התחלואה מ-35 מקרים בשנה ל-1-2 מקרים בשנה, כפי שניתן לראות בגרף. מכיוון שהסיכוי למות מטטנוס בקרב אוכלוסיה מחוסנת הוא 4% לכל היותר (ראה רפרנס בתגובה הקודמת שלי), אנחנו מדברים על 4 מקרי מוות ל-100 חולים, כך שיקח בערך מאה שנה להגיע למספרים האלה.
                  באוכלוסיה לא מחוסנת התמותה היא 20%, כלומר 20 ל-100, או 1 ל-5, מה שאומר שאם נפסיק את החיסון לכלל האוכלוסיה, תוך 5 שנים נתחיל לראות את העליה בתמותה.

                  השאלה הנכונה שאתה שואל היא מה השכיחות של המחלה, ולזה יש לנו מספרים – 35 מקרים בשנה טרם החלת החיסון על כלל האוכלוסיה עד 10 מקרים בשנה שבה התחילו לחסן (והיום, כאמור, מקרה או שניים בשנה). כאמור, ללא חיסון של כלל האוכלוסיה צפויים 20% מקרי מוות מתוך החולים. מה שאומר שבמקרה הטוב אנחנו מדברים על 20 מקרי מוות במשך עשר שנים, ובמקרה הרע 20 מקרי מוות תוך 3 שנים, תלוי כמה אנשים נפגעים.

                  מכיוון שמדובר במחלה שניתנת למניעה ולא גזירה משמיים, נראה לי שלאפשר לאנשים האלה למות בייסורים זו בחירה מפוקפקת.

                  • משה כתב/ה:

                    קרן שלום,
                    ע"פ הגרף בשנת 1955 היו 6 מקרי טטנוס בלבד.
                    תוכלי להסביר איפה הטעות שלי בקריאת הגרף?

                  • משה כתב/ה:

                    בנוסף, נכון שהחלו להשתמש בחיסון טטנוס משנות ה-20, אבל השימוש בחיסון לא היה נפוץ. החיסון ניתן לכלל האוכלוסיה בארה"ב רק לקראת סוף שנות ה-40 (ואולי אף לאחרי כן), ובארץ כאמור מ-1955, כך שלא ניתן לייחס את עיקר הירידה בתחלואה מטטנוס לחיסון. גם בארץ וגם בארה"ב עיקר התחלואה ירדה עוד לפני סוף שנות ה-40, כלומר לפני השימוש הנפוץ בחיסון.

                    • יעל כתב/ה:

                      היא כבר ענתה על זה.

                      "חיסון נגד טטנוס קיים כבר מ-1920, וניתן בכל המקרים של חשד לטטנוס."

                      זאת אומרת, החיסון ניתן כשחשדו שעלולה להתפתח המחלה.
                      ב 55 התחילו לתת לתינוקות גם אם לא נפצעו קודם.

                      עצם זה שנתנו לכל מי שנפצע באופן שעלול לגרום לטטנוס, כבר הוריד את מקרי התחלואה.

  10. דודי כתב/ה:

    רשומה מעניינת.

    אני לא מבין איך החיסון הפעיל עובד, אם אפילו המחלה עצמה אינה נותנת לאדם חסינות.

    • קרן לנדסמן כתב/ה:

      על מנת להגיע לרמה שמאפשרת הגנה טובה מפני הרעלן צריך חשיפה חוזרת של מערכת החיסון לרעלן. חשיפה אחת לא מספיקה. לכן המחלה לא מספיק טובה, אלא רק חיסונים חוזרים, שמלמדים את מערכת החיסון להגיב לרעלן.

  11. דורית כתב/ה:

    זה לא על אדם, אבל יצא לי לראות סייחה קטנה שחלתה בטטנוס – אותה לא חיסנו. זה היה מחריד וקורע לב. אם אפשר למנוע, צריך. רק המחשבה של לראות תינוק או ילד קטן עובר את זה היא מבעיתה.

  12. קורל כתב/ה:

    רגע של עברית: צפדת או פלצת? את מדברת על צפדת, אבל בגרף רשום צפדת.

    המממ…?

    תודה! 🙂

    • קרן לנדסמן כתב/ה:

      פלצת וצפדת הן אותה מחלה הידועה בכינויה טטנוס.
      להלן הסברו של פרופ' ברזילי, מחדש הלשון העברית בתחום הרפואי:

      שתי המילים הללו נתקבעו כמונח העברי ל –TETANUS. קשה לי לקבוע איזו מהן עדיפה ואיש הישר בעיניו יעשה.
      לעתים שמות המחלות מתחלף באופן רשמי כמו למשל בדוגמה של כרסת (צליאק) שהוחלפה רשמית ל'דגנת'.
      יש מצבים בהם ציבור משתמשי המילה הוא המכריע הכף. כך למשל נדחקה רגלה של המילה 'אווירון' ע"י המילה 'מטוס' (המצאה של ביאליק).
      יש אף מצבים של שמות נרדפים כמו בלוטת התריס אלו מול בלוטת המגן (שם מקראי לעומת שם משנאי) ועוד.
      יש גם חשיבות לצליל ולמשמעות שהשומע מייחס למילה המושמעת. אני סבור כי המילה 'פלצת' מטילה פלצות על השומע ולפיכך סבורני כי עדיף להשתמש במילה 'צפדת' ברם לא נמרח בזפק ונוצות את מי שיבכר דווקא להשתמש במילה 'פלצת'.

  13. סוני כתב/ה:

    קודם כל, אני זו שחפרה לך את הבלוג בימים האחרונים, וזו הזדמנות לומר שהוא מרתק וכיפי בו זמנית!

    שנית, מסקרן אותי – כמה זמן מרגע עובר שהרעלן מתחיל לפעול ועד למוות?

    • קרן לנדסמן כתב/ה:

      יאי, איזה כיף לשמוע!

      המחלה מתפתחת בין מספר ימים לשלושה שבועות מהפציעה הראשונית, תלוי בזמן הדגירה של החיידק וסוג הטוקסין שהוא מפריש. הזמן עד למוות גם כן תלוי בסוג הטוקסין של החיידק, וכמובן – בשרירים בהם הוא פוגע.

      במלים אחרות – בין מעט להרבה זמן.

  14. eital כתב/ה:

    שלום!
    יש לי חבר שנפצע ברגלו מברזל חלודה.
    הוא לא היה מחוסן מצפדת,ובנוסף הרופא לא נתן לו מיד את הזריקה.
    השוק שלו התנפחה!!והיא שחורה!!!!
    בקושי הוא הולך!!!הרופאים לא יודעים מה לעשות?
    למה זה ככה?

  15. אביבה כתב/ה:

    נפצעתי לפני בחודש מרץ בערך, ברגל, מאבן חדה, הפצע היה עמוק. ניקיתי את הפצע וחבשתי את בפצע. לא הלכתי לרופא. האם יש סיכוי שנדבקתי בטטנוס במשך תקופה זו. יהשרירים שלי קצ תפוסים בצוואר ובלס. אני לא יודעת,אם לקשר את זה כי אני נמצאת ישה חודשים אחרי לידה טראומטית וכנראה השרירים שלי תפוסים מאז אודה לתשובה.

    • קרן לנדסמן כתב/ה:

      את יכולה לגשת ללשכת הבריאות ולבקש חיסון נגד טטנוס לאחר פציעה.
      אם יש לך פנקס חיסונים – את יכולה לבדוק מתי בפעם האחרונה חוסנת נגד טטנוס. במקרה של פציעה עמוקה, מספיק שקיבלת חיסון חמש שנים לפני הפציעה כדי לשמור עליך.
      בכל מקרה מומלץ להתייעץ עם רופא.

  16. דוד כתב/ה:

    בסופו של עניין
    הדבר המדהים שלא ניתן לתפוס אותו
    זה הגוף !
    איך הגוף שלנו לומד וזוכר איך להתגונן בפני חיידקים
    כאלו ואחרים רק על ידיי החדרה חד פעמית של הנוגדן בצירוף הרעלן
    כמו מחשב עם בינה מלאכותית שאין לו שליטה חיצונית או פנימית מודעת
    ושאין עליו פיקוח רצוני של מודעות האדם
    פשוט מדהים !

  17. מאיר כתב/ה:

    אני עובד במפעל מתכת האם נשימה של חלודה מסוגנת .

    • קרן לנדסמן כתב/ה:

      הי מאיר,
      סליחה שלקח לי זמן לחזור אליך.
      אני לא יכולה לענות על כך, כיוון שאני לא רופאה תעשייתית. ממליצה בחום לפנות לרופא תעסוקתי שזהו תחום התמחותו לקבלת ייעוץ מתאים.

  18. נירית כתב/ה:

    קרן שלום, האם יש סכנה לחלות בטטנוס כתוצאה מאכילת ירקות שגודלו בכלי שיש בו חלודה? תודה