הרעלן הקטלן של החיידק התמים

רשומה זו מוקדשת לנוגה, שביקשה ממני לכתוב לה על טטנוס לפני שנה ומחצה. מצטערת על האיחור…

כאשר הייתי סטודנטית צעירה שמתלהבת מכל נבג תועה ונגיף שובב, לימדו אותנו על מחלת הצפדת (ידועה בכינויה טטנוס). מכיוון שהנחתי שמדובר במחלה היסטורית שאין שום צורך להכיר נשענתי לאחור וציירתי עיגולים בשולי הדף (עוד לא היה אז פייסבוק). אבל כאשר המרצה ציין שהוא זוכר את מקרה הטטנוס היחיד שהוא ראה, והחל לתאר בפרוטרוט את החולה האומלל, הוא מיד תפש את תשומת לבי. כי מכל המחלות שאני מכירה, צפדת היא המחלה שהורגת בצורה האכזרית ביותר האפשרית, ומכל המחלות שאני מכירה, צפדת היא המחלה שהכי קל למנוע.

מחלת הצפדת נגרמת על ידי Clostridium tetani. אם שמו מצלצל לכם מוכר, זה מכיוון שהוא קרוב משפחה של Clostridium perfringens, החיידק החביב שהופיע על עוגת יום ההולדת שלי.

כאשר הוא מחוץ לגוף, חיידק הצפדת יוצר נבג שמאפשר לו להשאר במצב של חיות מושהה לפרק זמן ארוך. הנבג יכול להמצא בכל מקום – על מסמר, בארגז החול השכונתי, בפה של כלב, או על עץ. במקרה של פציעה הוא חודר לגוף, חוזר לחיים ומתחיל להתחלק. עם החלוקה הוא מפריש חומרים שונים, בינהם את הרעלן שלו.

וזו הנקודה שהופכת את חיידק הצפדת למיוחד. כי החיידק עצמו לא גורם שום נזק. הוא לא גורם להתנפחות קשריות לימפה עד כדי נמק, הוא לא גורם לדלקת מוחית קשה, הוא אפילו לא גורם לדלקת גרון. סתם שוהה לו ברקמה ומתרבה ומפריש את הרעלן שלו ולא מפריע לאף אחד.

הרעלן שלו, לעומת זאת, מנוול רציני. הוא נספג לזרם הדם, מגיע היישר למערכת העצבים ומתחיל לחגוג. הוא גורם להתכווצויות לא רצוניות של השרירים. בהתחלה רק הלסת, אחד כך קשיון עורף, קושי בבליעה וכך הלאה עד שכל השרירים בגוף מכווצים ללא יכולת שחרור.

כל השרירים בגוף. תחשבו על זה לרגע. הידיים, הפנים, הרגליים, הגב. הכל. השרירים מתכווצים כל כך חזק עד שבסופו של דבר המפרקת נשברת והאדם מת. זה נראה בערך ככה:

טטנוס בחייל שנפצע מכדור, צוייר על ידי צ'רלס בל, 1809

צפדת היתה המחלה הנוראית של המנתחים בעבר, זו שמחסלת להם חולים שנראו בריאים לגמרי. ללא טיפול המחלה קטלנית בלמעלה מ-95% מהמקרים.

גם אם מצליחים להחלים ההתכווציות של השרירים ממשיכות במשך חודשים אחרי שהמחלה "נגמרה".

אבל אם מישהו מחלים מצפדת הוא לפחות מחוסן?

לא. מסתבר שאפילו מנה קטלנית של רעלן לא גורמת ליצירת זכרון חיסוני תקין.

אז מה עושים?

מחסנים מגיל חודשיים, וחוזרים על החיסונים עד שמשיגים רמה שמגנה על הגוף.

יש שני סוגים של חיסונים – אחד שנקרא "פעיל", ומבוסס על הצגת החומר הזר למערכת החיסון לפני הפציעה. החיסון בכלל לא מכיל את החיידק אלא רק את הרעלן. המטרה שלו היא אחת – להכיר את הרעלן למערכת החיסון של האדם, כדי שאם אדם יפצע וחיידקי צפדת יחדרו לגופו, הרעלן ינוטרל מספיק מהר ולא יגרום לנזק.  זה החיסון שנותנים לילדים כדי למנוע את המחלה מראש.

יש גם חיסון "סביל" והוא מורכב מנוגדנים נגד טטנוס המסוגלים לנטרל את הרעלן מבלי שיגרום נזק.

ההחלטה לגבי איזה חיסון לתת מורכבת מעומק הפציעה, המצב החיסוני של האדם, והזמן שלקח לו להגיע לקבלת טיפול רפואי.

אז – יאי?

ממש לא. גם עם הטיפול הסביל והיכולת להנשים, לתת נוזלים, אנטיביוטיקה ושלל המצרכים של הרפואה המודרנית, שיעור התמותה מטטנוס עומד על 20%. כמו כן, ככל שהאדם מבוגר יותר כך סיכוייו לשרוד יורדים.

לא רק זה, מכיוון שצפדת היא מחלה נדירה בימינו קיים סיכוי שאדם יגיע לרופא אך לא יאובחן בזמן, וכאמור, מבלי לקבל אף חיסון התמותה גבוהה מאד.

אז מה עושים?

מתחסנים פעם בעשר שנים. מאד פשוט. לא כדאי לסמוך על המזל. זו בסך הכל דקירה קטנה, והחיסון כמעט ללא תופעות לוואי. כאשר מסתכלים על גרף התחלואה בצפדת בעשר השנים האחרונות רואים שבזכות החיסון יש ירידה משמעותית של מספר החולים בצפדת, שזה נהדר.

מחלות זיהומיות מחייבות הודעה בישראל, 54 שנות מעקב, 1951-2004.

בשל החיסון היעיל צפדת נכנסה לרשימת המחלות הניתנות למניעה על ידי חיסון, vaccine preventable disease. אלו מחלות שלאו דוקא אפשר להפטר מהן, אבל לפחות אפשר למנוע מאנשים לחלות בהן.

אז יאי?

כן, יאי.

—

ביום שני הקרוב ארצה ב"נסיך הקטן" בתל אביב על מחלות שניתנות למניעה על ידי חיסונים. אז אם אתם רוצים לשמוע אותי מדברת עוד על צפדת, ומוסיפה לקלחת גם אדמת, חצבת, פוליו ומחלות נוספות, אתם מוזמנים בחום להגיע (מתוכננת הרצאה נוספת במודיעין בשבוע הבא). מי שיגיד שהגיע דרך הבלוג יקבל עיטור מיוחד!

—

להמשך קריאה:

1. מאתר החיסונים החביב עלי, לגבי החיסון נגד צפדת.
2. הפרק על צפדת מתוך הספר הוורוד של ה-CDC, כולל כמה גרפים נחמדים לגבי תחלואה בארה"ב.
3. רשימת ציורים של סר צ'רלס בל, מנתח שצייר את פצועי המלחמה שהגיעו אליו בשנים 1809-1815.