התחלה של מגפה מיסתורית – חלק שני

"The time has come to close the book on infectious diseases. We have basically wiped out infection in the United States."

Dr. William H. Stewart, MD

התגובות לרשומה הקודמת נחלקו לשלושה סוגים – אלה שאמרו לעצמם, "הי, קרן תרגמה את המאמרים הראשונים על איידס, איזה מגניב", ועברו הלאה, אלה שאמרו לעצמם, "הי, זה מוזר, למה קרן תרגמה את המאמרים הראשונים על איידס?", ואלה שהתעצבנו מאד ואמרו לעצמם, "הי! מה היא מתרגמת את המאמרים הראשונים על איידס? זה לא מגניב!".

(יש גם אפשרויות נוספות שלא כוללות את המלה "מגניב").

הרשומה הקודמת היא אכן תרגום של שני המאמרים הראשונים שפורסמו שתיארו את המחלה שמאוחר יותר קיבלה את השם "תסמונת הכשל החיסוני הנרכש", או AIDS. בחרתי לתרגם אותם משתי סיבות.

האחת, החשובה פחות, היא שלדעתי אלה מאמרים מרתקים. כמו שכתבתי בסיום אותה רשומה, זו הפעם הראשונה שנתקלתי בכל כך הרבה חוסר ודאות במאמר של ה-CDC. בדרך כלל, גם כאשר הם לא יודעים מה התסמונת שאותה הם מתארים, המאמר לא מלא בפאניקה כמו המאמרים האלה. וזו פאניקה מובנת לחלוטין – גברים צעירים ובריאים התחילו למות ממחלות לא הגיוניות לחלוטין, שרובן תוארו קודם לכן אך ורק במדוכאי חיסון או בגברים מבוגרים מאוד. מה גם שהקשר בין המקרים היה קלוש ביותר. מי שמע בכלל על מחלה שקשורה להעדפה מינית של אדם? והאם זה לא הומופובי להניח שרק מכיוון שהחולים הראשונים שתוארו היו הומוסקסואלים – זו הסיבה שהם חולים?

כשאני קוראת את המאמרים האלה אני לא רואה רק את המילים אלא גם את הרופאים שמאחוריהן. אלה שאספו את הדיווחים. אלה שאמרו לעצמם, "הי, זה מעניין, חמישה מקרי דלקת ריאות פנאומוציסטית בניו יורק", וחודש לאחר מכן "הי! יש עוד עשרה מקרים! זה לא מעניין יותר, זו מגפה".

וזו אכן מגפה. זו המגפה הגדולה ביותר והקשה ביותר שנתקלנו בה במאה העשרים, מאז מגפת השפעת של 1918. לא רק זה, בניגוד למגפת השפעת שבה לפחות ידעו איך קוראים למחלה, כאן אף אחד לא ידע מה הורג את החולים. בבת אחת הרופאים של שנות השמונים נזרקו חזרה לימי הביניים שבהם כל הסבר היה אפשרי כגורם למחלות, החל מאוויר רע ועד להתערבות אלוהית.

האיידס הגיע לארץ באמצע שנות השמונים. כאשר הגעתי לחטיבת הביניים, שיעורי החינוך המיני לא התרכזו רק באיך להימנע מכניסה להיריון אלא בעיקר באיך להימנע מאיידס. כבר ידעו שהווירוס שגורם למחלה הוא רטרו-וירוס, שפוגע בתאי מערכת החיסון שאחראים לזמן את מערכת החיסון לפעולה. אם מדמים את מערכת החיסון לתחנת משטרה, האיידס לא פוגע בשוטרים אלא במרכזנית שאמורה להזעיק את השוטרים למקום הפשע. אפילו אם כל השוטרים (או תאי מערכת החיסון) מתפקדים היטב, כל עוד המרכזנית לא אומרת להם מה לעשות – הם סתם יושבים בתחנה ואוכלים דונאטס.

הייתי ילדה שרוצה להיות רופאה המתמחה במחלות זיהומיות. לקרוא על מחלות זה כיף. מחלה זיהומית היא כמו סיפור בלשי – יש רעים שמנסים לפגוע בחפים מפשע, יש מצוד מלא תהילה ובסוף הטובים מנצחים. הייתי בטוחה שרופאים הם כמו ג'ון סנואו או לואי פסטר – שוקדים על עבודתם יומם וליל ובסופו של דבר מצילים המוני אנשים. אבל כאשר הבנתי את מלוא ההשפעה של האיידס על המין האנושי בימינו, הכיף הפך לשיעור חשוב לחיים. גם כאשר מצליחים להציל המוני אנשים, הטבע תמיד מנצח. תמיד.

במאה ה-14 אלה היו חיידקי הדבר שהשמידו את האירופאים, במאה ה-16 אלה היו וירוסי אבעבועות שחורות שהשמידו את האינדיאנים, במאות ה-18 וה-19 אלה היו חיידקי השחפת שעשו כמיטב יכולתם להרוג את מי שהם רק יכולים, ובמאה ה-20 הגיע תור האיידס.

השיעור הזה מוביל אותי לסיבה האחרת, והחשובה יותר, שבגללה בחרתי דוקא השבוע לתרגם את המאמרים האלה.

בגיליון של ה"ניו אינגלנד ג'ורנל אוף מדיסין" השבוע, העיתון הרפואי החשוב ביותר בעולם (אלא אם שואלים את אנשי הלאנסט, העיתון הרפואי המתחרה), מופיע תיאור של מחלה חדשה בתאילנד שפוגעת במערכת החיסונית של אנשים מבוגרים, אבל היא לא איידס. המחברים חוזרים ומדגישים זאת. זוהי מחלה שאיננה מידבקת, לא מועברת ביחסי מין, פוגעת במנגנון שמשפיע על חלק אחר במערכת החיסונית והיא איננה איידס, כאמור. מאוד חשוב להם להדגיש שלא מדובר באיידס כי התיאור של מחלה שפוגעת במערכת החיסון מקפיצה מיד נורות אזהרה מהבהבות, ואנחנו לא מסוגלים להתמודד עכשיו עם עוד פנדמיה מהסוג הזה.

לצד אותו תיאור מופיע גם מאמר דעה ששואל האם אנחנו מתקרבים סוף סוף לסיום עידן האיידס. עם גילוי חיסון שהוא אולי יעיל, תרופה שאולי מונעת הדבקות ותיאור של האדם הראשון שהפך מנשא לבריא תחת השגחה רפואית. המחבר מעז להציע מעט אופטימיות בדבריו, למרות סייגים רבים.

אבל האופטימיות הזו מסוכנת. היא הזכירה לי את הציטוט שבתחילת הרשומה. הרופא הראשי בארצות הברית, ד"ר ויליאם סטוארט, אמר דברים אלה בסוף שנות הששים, ארבע עשרה שנים בלבד לפני שהאיידס הופיע. באותה תקופה היה ברור לכולם שהאבעבועות השחורות עומדות להיעלם מהעולם בזכות מבצע החיסונים העולמי. האנטיביוטיקה הייתה תרופת פלא לכל דבר, החל מעגבת ועד לשחפת, וללא ספק – המין האנושי ניצח את המחלות הזיהומיות.

מעטים יהיו שמחים ממני אם אכן נצליח להכחיד את המחלה הזו, אם נצליח לגדל ילדים בעולם שבו אנשים צעירים ובריאים לא מתים מסיבה לא מובנת. אבל צריך לזכור שהאיידס הוא מלחמת יום הכיפורים של המחלות הזיהומיות. הוא הופיע בדיוק כשהפכנו לשאננים, כשהיינו בטוחים שדבר לא יכול להפתיע אותנו. הוא עדיין קוטל אלפי אנשים מדי יום באפריקה, באסיה ובדרום אמריקה.

אל תטעו לחשוב שאנחנו בטוחים כאן. מדי יום מתגלות מחלות חדשות, חלקן נישאות על ידי יתושים וחרקים החיים באירופה ובארצות הברית בנוחות כפי שהם מרגישים בביתם המקורי. עם גלי ההגירה, המלחמות והרעב העולמי, המגפה הגדולה הבאה היא במרחק אדם אחד חולה שיגיע למקום הלא-נכון בזמן הלא-נכון.

הרשומה בשבוע הבא תתבסס על הרצאה שהעברתי בעבר ותתייחס לדרכים להגן על עצמנו בזמן התפרצות של מחלה חדשה. לאחריה נחזור לתוכנית השידורים הרגילה, בתקווה שעד אז המין האנושי לא יכחיד את עצמו.


הספר על מחלות זיהומיות. נא לא לזרוק עדיין.

כמובן שכרגיל אודה לבנזוגי ולאהוד מימון על העריכה, ההערות והעידוד.

להרחבת הקריאה:

אודות קרן לנדסמן

אמא, רופאה וחובבת ספרות ספקולטיבית בסדר חשיבות משתנה. שייכת לשבט לנדסמן כבר למעלה מעשר שנים וגאה בכך.
רשומה זו פורסמה בקטגוריה איידס, איך עשו את זה פעם, וירוסים. שמירת הקישור.

10 Responses to התחלה של מגפה מיסתורית – חלק שני

  1. אריאל כתב/ה:

    השילוב בין שני הרשומות נהדר. שמחתי שקראתי אותם. תודה.

  2. Pingback: מה לעשות כשהזומבים תוקפים? | סוף העולם – מבט מהיציע

  3. subatoi כתב/ה:

    אני זוכר את הפעם ההיא לפני כמה שנים, כשפתאום קלטתי שאנשים כבר לא מתים מאיידס. וזה היה די משמח שניצחנו, בערך.
    כשהתחלתי לקרוא עיתונים בשנות התשעים, היו המון כתבות. היה המורה ההוא שהיה נשא/חולה ורצו להעיף אותו מביה"ס (משום מה אני זוכר את השם שלו), היו עוד כל מיני דילמות שאני כבר לא זוכר. הכי קשה והכי זכור לי, היה יומן מחלה שפורסם ב"זמן תל אביב" (או איך שקראו לו), על ההתחלה של העיתון בכל יום שישי. לא זוכר ממנו הרבה, אבל פתאום זה היה מוחשי, פתאום זה היה באוויר. לא סתם בתור שם מוזר של מחלה, אלא משהו שאנשים באמת מתים ממנו. ובשלב מסוים עדכנו בעיתון שכותב היומן אכן נפטר.
    ואז, כאמור, לפני כמה שנים, פתאום קלטתי שאנשים כבר לא מתים מאיידס. כנראה שמאותה סיבה זה גם לא כ"כ בתקשורת, המודעות למחלה ולאימתה ירדה.

    "היום כבר לא מתים מאהבה". או לפחות מאיידס. במערב השבע.

    • קרן לנדסמן כתב/ה:

      גם פעם לא מתו מאהבה. אין שום קשר בין מין לא מוגן לבין אהבה, לפחות בעיני. אהבה אמורה לגרום לך לרצות להגן על בן הזוג שלך, אפילו במחיר של חוסר נוחות מסוים.

  4. Pingback: מוהל הדביק תינוק ב-HIV! | סוף העולם – מבט מהיציע

  5. Pingback: הבדל קטן: מוהל לא הדביק תינוק ב-HIV | חורים ברשת

  6. Pingback: מוהל הדביק תינוק ב-HIV? גלגולה של ידיעה בטלפון שבור | הידען