דברים שמשאירים אותי ערה בלילה

פורסם בתאריך 5 במאי 2012 מאת קרן לנדסמן

רשומה זו נכתבת בעקבות לחץ בלתי הוגן מצד סיון ודניאל שחולקות נטייה לגרור אותי למעשי שטות והבטחות חסרות ביסוס כמו לכתוב על מה שבאמת מפחיד אותי.

מי שמכיר אותי מקרוב יודע שיש לי בעיה עם זומבים. הייצורים העל-טבעיים שעולים מהקבר ופונים לנשוך עוברי אורח תמימים מונעים שינה מעיני.

מוכנים לזומבים?

 

אף על פי שהעברתי הרצאות רבות לגבי זומבים, המכניזם בו אפשר לגרום לזומביות והדרך להתגונן מפניהם – זה סוג תפלצת שמפריעה לחיי, ולמען האמת הייתי מאד שמחה אילו רומרו מעולם לא היה נכנס לעסקי הסרטים. זומבים עבורי מהווים דוגמה למחלה מדבקת, קשה, בלתי ניתנת לריפוי, שמסכנת אותי ואת ילדיי. מעבר לזה – ניתוחים מתמטים מראים שלמין האנושי אין שום סיכוי כנגד מגפה כזו, כי האנשים החולים נראים כמו בני אדם רגילים ומסוגלים להדביק אחרים עוד לפני הזימבוב.

אבל האמת היא שאמנם אני לא מצליחה לישון בלילה אחרי סרט זומבים (יש לנו שכן שנהנה להסתובב ברחובות בארבע לפנות בוקר ולגרור רגליים), אבל זה לא באמת הפחד הגדול ביותר שלי.

הפחד הגדול ביותר שלי קשור לחיידקים, וספציפית לחיידק השחפת שבשנים האחרונות עושה קאמבק.

כבר כתבתי על שחפת פה ושם. תזכורת קלה – מחלה חיידקית מדבקת הנגרמת על ידי Mycobacterium tuberculosis ודורשת חשיפה ממושכת לאנשים חולים. היא מתחרה על כתר "המחלה שהרגה הכי הרבה אנשים במהלך ההיסטוריה", ביחד עם דבר ואבעבועות שחורות. החלק המגניב – ניתן לטפל בה. החלק הפחות מגניב – מדובר בטיפול ארוך, המשלב תרופות רבות, מה שגורם לאנשים רבים להפסיק את הטיפול באמצע.

למה שחולים יפסיקו את הטיפול? הם יודעים שזה ירפא אותם!

חלק מהחולים בשחפת הם אנשים מסכנים. הם משתעלים, מרגישים רע, יורדים במשקל ואומללים באופן כללי. אבל זה רק חלק קטן מהחולים. רוב החולים הם אנשים שמרגישים בסדר גמור ובסך הכל בגלל בדיקה או שתיים (מבחינתם) הם נידונו לחודשים רבים של תרופות בעלות תופעות לוואי לא נעימות.

ואם מישהו מרגיש טוב, והתרופות גורמות לו להרגשה גרועה – למה שהוא ימשיך לקחת אותן?

אבל אם מפסיקים לקחת אנטיביוטיקה באמצע התקופה, חלק מהחיידקים שורדים, ואלה לא סתם חיידקים – אלה החיידקים שעמידים לאנטיביוטיקה. מכיוון שהטיפול בשחפת הוא רב-תרופתי, החיידקים ששורדים הם רב-עמידים.

המיקובקטריום של קוך

 

חמש אותיות

הפעם הראשונה בה נתקלתי בשחפת עמידה לתרופות היתה בתחילת לימודי הרפואה שלי. אי שם בשלהי שנות התשעים המרצה שלנו למחלות זיהומיות התמרמר כנגד העליה בשיעור הנדבקים בשחפת במדינת ישראל. הוא טען שהיתה ירידה ברורה במספר המקרים החדשים עד כדי כך שמחלקות ייחודיות לטיפול בשחפת נסגרו. אבל עם הופעת השחפת העמידה המחלה התפרצה מחדש, וכעת היא עמידה לרוב סוגי האנטיביוטיקה הקיימים. היא אפילו קיבלה שם מקסים של חמש אותיות – MDR-TB. ראשי תיבות של Multidrug-Resistant Tuberculosis.

למעשה, הוא טעה. השחפת העמידה הרימה את ראשה המכוער כמעט עשור קודם לכן בארה"ב. פשוט לקח לה זמן להגיע לארץ. כמו האיידס – הרווחנו כמה שנים לפני שהמכה נחתה עלינו.

שחפת עמידה בעולם. יותר כהה = יותר שחפת

וזו אכן מכה. כי שחפת עמידה לתרופות מחייבת שימוש בתרופות חזקות יותר, עם יותר תופעות לוואי, משך טיפול ארוך יותר, ומכאן נובע – סרבנות גבוהה יותר לטיפול. וכאשר חולים מפסיקים טיפול באמצע, כפי שלמדנו, החיידקים מפתחים עמידות. כך קיבלנו את השחפת הסופר-עמידה, או XDR-TB. ראשי תיבות עבור Extensively drug resistant tuberculosis.

אם ה- MDR-TB עמידה לשתי תרופות לפחות, אחותה הצעירה עמידה לחמישה סוגי תרופות לפחות (שני סוגים מהקו הראשון של הטיפול ושלושה מהקו השני). מה שאומר – פחות אפשרויות טיפול, פחות ריפוי, ומכאן נובע – יותר תמותה. השם של השחפת הסופר-עמידה נטבע באמצע העשור הראשון של שנות האלפיים אבל במחקר של ארגון הבריאות העולמי והמרכז לחקר מחלות בארה"ב התברר כי הסוג הזה של השחפת מסתובב בעולם משנת 2000 בערך.

שחפת סופר-עמידה בעולם. כתום = שחפת

 

על פי ארגון הבריאות העולמי, נכון לשנת 2010 היו בעולם 650 אלף מקרים של MDR-TB (השחפת העמידה הרגילה), ומתוכם כמעט עשירית היו של שחפת סופר-עמידה. בסך הכל בשנת 2010 מתו כ-150 אלף איש כתוצאה משחפת עמידה. שיעורי התמותה של השחפת הסופר-עמידה לא ידועים.

כלומר, מדובר במחלה מדבקת, קשה, בלתי ניתנת לריפוי, שמסכנת אותי ואת ילדיי.

אז זה מה שמדאיג אותך?

כן. אתכם לא?

 

 

להמשך קריאה:

 

תמונת החיידקים לקוחה מהאתר הזה. הקריאה של דוד סאם לקוחה מהאתר הזה.

אודות קרן לנדסמן

אמא, רופאה וחובבת ספרות ספקולטיבית בסדר חשיבות משתנה. שייכת לשבט לנדסמן כבר למעלה מעשר שנים וגאה בכך.
פורסם בקטגוריה שחפת. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

32 תגובות בנושא דברים שמשאירים אותי ערה בלילה

  1. מאת DanielleBN‏:
    6 במאי 2012 בשעה 0:19

    נו, אז אנחנו מפחדות מאותו דבר.
    ועכשיו תגידי לי שהתגובה שלי להרפס לא היתה רציונלית.

  3. מאת גל‏:
    6 במאי 2012 בשעה 2:31

    עכשיו אני מבין למה כשהתקבלתי לפוסטדוק כאן באמריקה, נדרשתי לעבור שתי בדיקות, שבוע אחרי שבוע, לוודא שאין לי שחפת. לתומי חדשתי שזה חלק מהפרנויה הכללית של האמריקאים מפני חיידקים.

  4. מאת איריס‏:
    6 במאי 2012 בשעה 15:15

    בטח תשמחי לשמוע שגם אני נבדקתי בשנה האחרונה ואין לי שחפת!

  5. מאת יעל‏:
    6 במאי 2012 בשעה 20:40

    הקטע הזה של אנשים שמרגישים טוב ולכן לא רוצים לקחת את הטיפול, כמה שאלות:
    1. האם הם נשאים וזה עומד להתפרץ אצלם או שפשוט אין להם תסמיני מחלה והם יכולים לחיות כך עד גיל שיבה טובה ואז למות מהתקף לב או משהו?
    2. האם הם מדבקים? (אני מניחה שכן אם רוצים שהם יטופלו).

    • מאת קרן לנדסמן‏:
      6 במאי 2012 בשעה 20:49

      שאלות מצוינות!
      1. גם וגם. חלקם לעולם לא יפתחו תסמיני מחלה והם ישארו נשאים ויכולים לחיות עד מאה ועשרים מבלי לחלות. חלקם יפתחו את התסמינים הקשים ביותר, וחלקם יחלימו ספונטנית. אי אפשר לחזות מראש מי יהיה מי ולכן מטפלים בכל אדם שמזוהה כחולה שחפת, עוד לפני פרוץ התסמינים.
      2. כן, בהחלט.

      • מאת יעל‏:
        6 במאי 2012 בשעה 20:52

        אבל די קשה להדביק בשחפת, לא? כי החיידק מתחלק ממש לאט.
        ואיך ההדבקה מתבצעת? באמצעות רוק? אם כן, אז האם נקיטת אמצעי זהירות לא מספיקה כדי למנוע הדבקה של הקרובים?

        • מאת קרן לנדסמן‏:
          6 במאי 2012 בשעה 21:14

          כן, הדבקה בשחפת היא קשה יחסית. היא דורשת מגע קרוב עם האדם המדבק. אבל אם יש משפחה שבה אחד מהחברים חולה, והוא מדביק ילד, והילד הזה הולך לאותו גן כמו הילד שלי, אז מדובר על מגע קרוב שיכול להדביק. לא כיף.
          הדבקה היא באמצעות רסיסי רוק. כדי להמנע מהדבקה צריך להסתובב עם מסיכות מיוחדות. הבעיה היא שכדי להשתמש במסיכה צריך לדעת שהאדם חולה.

  6. מאת אדוה‏:
    6 במאי 2012 בשעה 20:52

    תודה, קרן. מזל שלא תכננתי לישון הלילה.

  7. מאת imprudence‏:
    6 במאי 2012 בשעה 23:40

    כל זה מסביר את התגובה הפושרת שלך לחלום הזומבים שהיה לי אחרי שקראתי יותר מידי מהבלוג שלך!

    אני זוכרת את ההרצאה שלך על מחלות מגיחות (או איך שלא קוראים למחלות הקאמבק). דווקא הרעיון של האבעבועות השחורות הרבה יותר הפחיד אותי.

    אי אפשר לתבוע אנשים שלא מסיימים את הטיפול שלהם? או לירות בהם או לשים אותם במחנות או משהו? אי אפשר לדבר איתם? לשחד? יש רשימה שלהם?

    אני מכירה מישהו שכל פעם שהוא טיפה חולה/ מצונן הוא לוקח אנטיביוטיקה. אישתו אחות, ומשום מה במקום להרביץ לו היא משיגה לו עוד. יש לך איזה לינק מפחיד שיבהיר את הנקודה שהוא צריך להפסיק עם זה? ניסיתי להסביר לו (שוב, בנאדם בוגר, אמור להיות אינטלגנטי. אין לי שמץ איך הגענו לזה) מה ההבדל בין חיידק לוירוס ולמה זה מטומטם ומסוכן ולא הצלחתי. הוא רוצה מחקר שיראה רציני אך ברור. ואני מוסיפה – מרתיע.

  8. מאת imprudence‏:
    6 במאי 2012 בשעה 23:47

    וזה אולי לא בשבילך (כי את מפחדת) אבל לטובת הקוראים של הפוסט:
    :how everything goes to hell during a zombie apocalypse

  9. מאת נתי א‏:
    8 במאי 2012 בשעה 14:46

    זה ברור מאליו שבסופו של דבר הבורים יהרגו אותנו. ובינתיים בקיבוץ קשת הפסיקו לקחת חיסונים לילדים.
    הבורות הורגת, שזה בעיקרון דבר חיובי, אבל הבורות שלהם הורגת אותנו.
    I say we should fight back!

  10. מאת גל‏:
    13 במאי 2012 בשעה 2:57

    אני קורא עכשיו את הביוגרפיה של היינליין ונתקלתי במשהו מעניין:
    היינליין לקה בשחפת בזמן ששירת בצי. בנוסף לשחפת היו לו בעיות של דלקת לא מזוהה בדרכי השתן ומחלת ים חריפה (שגרמה לו לחוסר תזונה רציני).
    בכל אופן, הוא סירב בתחילה ללכת לבי"ח הצבאי, מסיבות מובנות לכל מי ששהה במתקן רפואי צבאי, והלך לרופא פרטי. מלבד מנוחה רבה, הרופא נתן לו גם טיפול לא קונוונציונלי- טוברקולין.
    לא הצלחתי להבין מה זה הטיפול הזה – הבנתי שזה תמצית של החיידק, שמשמש היום לאבחנה. האם אז בשנות ה-30 הוא שימש כחיסון? כתרופה בזריקה? לא ברור לי.
    אחרי כ-6 חודשים, היינליין התאושש מספיק לעבור לבי"ח צבאי. אחד הטיפולים שעבר שם היה קריסה מכוונת של הריאה (ע"י הזרקת אוויר לחלל החזה). לא הבנתי מה בדיוק היתרון של זה. איך זה אמור לעזור?
    (אגב, היינליין כמעט מת בבית החולים הצבאי מתשישות (בגלל חוסר מנוחה) ומאבחנה שגויה של הדלקת בדרכי השתן. הוא ממש נלחם במשך חודשים ברופאים שם עד שהוא הצליח לצאת משם וללכת לרופא פרטי, שגילה ציסטות בפרוסטטה).

    • מאת קרן לנדסמן‏:
      13 במאי 2012 בשעה 9:54

      אז ככה.
      טוברקולין הוא חלבון שמופק מחיידקים דמויי שחפת (שגורמים למחלה בפרות אם אני לא טועה). משתמשים בו במבחני מנטו כדי לברר האם אדם כלשהו נחשף לשחפת בעבר. עד לפני מספר שנים היו משתמשים בו לחיסון נגד שחפת, אבל הוא הוכח כבלתי יעיל והשימוש הזה נעלם מהעולם.
      אני משערת שהיינליין קיבל אותו כחיסון ולא כתרופה, אם כי לך תדע. לא מצאתי מידע על כך בחיפוש מהיר.
      לגבי קריסת הריאה – מדובר בעצם על יצירת חזה-אוויר מלאכותי. מסתבר שגם הטיפול הזה וגם הוצאת חלק מהצלעות על מנת לגרום לקריסה של הריאה החולה היו טיפולים מאד מקובלים מסוף המאה ה-19 ועד לאמצע המאה ה-20. אני לא יודעת עד כמה הם יעילים. יכול להיות שבשל הקריסה של הריאה האיזור שבו נמצאו החיידקים קיבל פחות חמצן ולכן הם מתו. בכל מקרה הטיפולים האלה נעלמו עם גילוי האיזוניאזיד באמצע שנות ה-40.

      על הטיפולים ההיסטורים בשחפת אפשר לקרוא כאן – http://www.lung.ca/tb/tbhistory/treatment/

  11. פינגבאק: משתמש אנונימי (לא מזוהה)

  12. פינגבאק: אוניברסיטת בר-אילן כנגד האבולוציה: המדע נופל קורבן | מדע אחר

כתיבת תגובה