הבעיה עם סדרות…

אני מאוד אוהבת טלויזיה. מאוד מאוד. למעשה, אילו הייתי יכולה – הייתי מבלה את מיטב שנותי בקריסה על הכורסה והחלפת ערוצים עד זקנה. אני מסוגלת לראות כמעט כל סוג של סדרה ולבלוע כמעט כל סוג של עיוות מציאות, עד שמישהו מחליט לכתוב על מחלות, ואז אני מתחרפנת.

תסריטאים לא יודעים לכתוב מחלות זיהומיות. באמת. הם חושבים שרק מכיוון שפעם היתה להם שפעת ממש קשה, ואולי כשהם היו ילדים הם חטפו אבעבועות רוח, הם מסוגלים לכתוב פרקים שלמים מלאים בגיבובי שטויות וחצאי אמיתות מבלי לעצור לרגע ולחשוב האם הדבר הגיוני.

קחו לדוגמא את הפרק הזה בפרינג', סדרה שמתיימרת להציע הסברים פרא-נורמלים למצבים חסרי הגיון (כמו "תיקים באפלה" זצ"ל). בפרק זה אנו מתוודעים למדען מטורף (כמו כל המדענים) אשר יוצר וירוסים שאחרי שבולעים אותם הם מגיעים לקיבה, גדלים מאוד-מאוד ואז שועטים החוצה דרך הוושט של הקורבן. שמת, כמובן, כי אנחנו לא בנויים לפליטת וירוס הצטננות בגודל עשרים סנטימטר.

אז ככה – וירוסים הם יצורים רגישים. רובם לא מצליחים לשרוד יותר מכמה רגעים באוויר חדר. נראה לכם שהם ישרדו בחומציות של הקיבה? ואחר כך הם עוד גדלים בתוך הגוף? לעשרים ומשהו סנטימטר? מה הם, ספוגים מתנפחים? ומה זה "וירוס הצטננות" בכלל? יש עשרות וירוסים שגורמים למחלות דמויות הצטננות!

אין שום דרך שבה אפשר להפוך את הפרק הזה להגיוני.

בושה לוירוסים!

או, שאפשר לראות את הפרק הזה מפרינג'. כאן אנו פוגשים במדען מטורף מסוג אחר שיצר וירוס אשר במטרה להפיץ את עצמו גורם לאנשים נגועים להשתגע לחלוטין כדי לבוא במגע עם אחרים ואז להתפורר למליוני חלקיקים מדבקים. הנשאים כמובן לא מתפוררים אלא אם יש להם מישהו חי להדביק אותו. אלה וירוסים עד כדי כך מתוחכמים.

אז בסדר, הגיוני מאד שווירוס ירצה להפיץ את עצמו, אחרי הכול, זוהי המטרה של כל יצור חי. אבל וירוסים עושים את זה בהרבה צורות מראשית ימי האנושות, ואף אחת מהן לא דורשת השתלטות על המוח של האדם הנגוע וגרימת שיגעון. אחת מהן, למשל, היא עיטושים. הדרך היעילה ביותר להפצה של יצורים חיים. או דימום. או מגע. או כל דרך שלא כוללת הפיכה של הנשא לרסס אדום ברגע שהוא פוגש אדם אחר, כי זה לא יעיל!

יעילות בהדבקה נובעת מתקופת דגירה. זהו שלב שבו האדם נראה בריא, אך מסוגל להדביק אחרים. כתוצאה מכך המחלה יכולה להתפשט מבלי הפרעה. הרי ברגע שאדם נראה חולה הוא מבודד מהקהל, ולפיכך רק מחלות עם תקופת דגירה יחסית ארוכה הן אלה שהפכו למגפות במהלך ההיסטוריה.

איש אקראי הופך לרסס אדום דרך דלתות שקופות

עכשיו תשאלו – מה עם ההגיון התסריטאי? מה עם הצורך לייצר דרמה וקונפליקטים במהלך פרק של 45 דקות? ואני אומרת – המציאות מייצרת המון דרמה, רק צריך לדעת לכתוב אותה.

מחלות הן מגניבות! מה הבעיה לקחת וירוס או חיידק שכבר הוכיח את עצמו ולייצר מזה דרמה אמיתית? קוני ויליס עשתה את זה מצוין ב"ספר יום הדין", למשל, עם תיאורים נהדרים של דבר ושל שפעת. ואם אתם רוצים מתח פחות ארכאי מהמאה ה-14, אז מה רע ב"קשת שש" של טום קלנסי? מגפת האבולה הפוטנציאלית המתוארת בספר הדירה שינה מעיני בזכות הריאליזם שלה.

בסך הכל ביקשתי  שיעשו קצת תחקיר לפני שהם כותבים על מחלות. ואז, אולי, לא אתפקע מצחוק באמצע פרק שאמור להיות דרמטי.

—

כרגיל, תודה עצומה לאהוד מימון על הסבלנות בעריכה, ובמקום הרחבת הקריאה, שתי הודעות:

• רשומה זו מוקדשת באהבה רבה לדניאל.
• אם אתם רוצים לשמוע אותי מסבירה למה מחלות אמיתיות מגניבות בהרבה מהמומצאות בואו למפגש התא הירושלמי ביום שני בעוד שבועיים, 30 במאי, בשעה 20:00. להרצאה קוראים "שפעת החזירים והמוות השחור נגד מגפת הזומבים ונגיף הערפדים". לפרטים נוספים הכנסו לקישור הזה.