סיפור שמתחיל בלוויה

זה התחיל מילד בן שנתיים. כלומר, זה כנראה התחיל לפני כן, אבל הנקודה שבה הכל התחיל להתדרדר היא עם ילד בן שנתיים.

הוא גר בכפר מרוחק בשם Meliandou בגינאה, שנמצא על גבול היער. ב-2 בדצמבר 2013 חומו של הילד עלה, הוא החל לשלשל ולהקיא. אין מה לעשות עם ילד משלשל ומקיא באמצע שום מקום, וממילא בבית החולים לא היו יכולים לעשות למענו דבר. המחלה שלו החמירה והוא מת לאחר ארבעה ימים, ב-6 בדצמבר.

משפחתו טיפלה בו, ולאחר שהוא מת, קברה אותו בהתאם למנהגים הנהוגים בכפר. אני לא יודעת מה הם המנהגים, אולם אני יודעת בוודאות שהטיפול והקבורה כוללים מגע אישי עם החולה, כיוון שלאחר שבועיים אימו של הילד חלתה בדיוק באותה מחלה. היא מתה ב-13 בדצמבר. אחותו של הילד הייתה בת שלוש בלבד, אולם זה לא מנע מהמחלה להדביק גם אותה. היא חלתה ב-25 בדצמבר, בחג המולד, ומתה ב-29 בדצמבר. סבתם של שני הילדים חלתה גם היא וסבלה מחום גבוה, שלשולים והקאות ומתה ב-1 בינואר 2014.

שנה טובה.

ללוויה הגיעה אחותה של הסבתא, שגרה בכפר אחר, Dawa. היא חזרה לביתה, חלתה ב-20 בינואר, בדיוק עם אותם סימפטומים של חום גבוה, שלשול דמי והקאות, ומתה ב-26 בינואר. היא הגיעה בליווי בן משפחה נוסף מאותו כפר. גם המלווה חלה, שבוע אחרי שאחות הסבתא חלתה, וגם הוא מת.

בשלב הזה כבר היו מטפלים מקצועיים שעורבו בטיפול בחולים. לפחות אחות ומיילדת. האחות חלתה ב-29 בינואר, היא מתה ב-2 בפברואר. טיפל בה קרוב משפחה מכפר שלישי, Dandou Pombo. הוא חלה ב-4 בפברואר ומת ב-11 בפברואר, והביא את המחלה לכפר שלו.

כל החולים עד לנקודה זו מתו, אולם בינתיים המחלה הייתה מוגבלת לתחום של כמה כפרים. עצוב, אבל אלה החיים באזורים האלה באפריקה. ללא נגישות לשירותי רפואה מתקדמים, ללא טיפול רפואי טוב, אנשים חולים ומתים בכל יום ממחלות שאפילו לא מגיעות לאבחון מלא.

אבל המיילדת, זו שנדבקה במחלה בעת שטיפלה בחולים ב- Meliandou, לא נשארה בתחומי הכפר שלה. היא אושפזה בבית חולים בעיר Guéckédou ב-25 בינואר. למרות הטיפול הטוב שקיבלה, היא מתה מהמחלה ב-2 בפברואר.

ראייה לאחור היא תמיד מושלמת. אילו מישהו היה מבין מה קורה, אילו מישהו היה מדווח הלאה, אילו מישהו רק היה מרים את הראש מהעבודה היום-יומית והיה מבחין בכך ששמונה אנשים באותו הכפר חלו ומתו ממחלה שגורמת דימום, העולם שלנו כרגע היה נראה אחרת. אבל אנחנו חיים בעולם שבו אחד מהמטפלים באותה מיילדת, שעבד בבית החולים שבו היא אושפזה, נדבק ממנה. הוא חלה ב-5 בפברואר, התאשפז בבית חולים בעיר Macenta, ומת ממחלתו ב-10 בפברואר. התוצאה של המעבר בין בתי החולים היא שהמחלה התפשטה למחוזות נוספים במדינה. החולה הזה הדביק את חמותו, שהעבירה את המחלה הלאה לכפר שבו היא גרה. הוא הדביק את הרופא שטיפל בו, שבתורו הדביק את רוב בני משפחתו ורופאים נוספים בבית החולים בו הוא עבד, והמחלה יצאה מכלל שליטה.

רק בשלב הזה גינאה דיווחה לראשונה על המחלה. ארגון "רופאים ללא גבולות" שלח עזרה, ובפעם הראשונה מישהו בדק מהו מחולל המחלה. הבדיקה הצביעה על אבולה זאיר. זן חדש, שונה מעט מהזן ה"רגיל" של אבולה זאיר, רק ב-3%, אבל עדיין – אבולה.

ב-22 במרץ היו 86 חולים, מתוכם 59 אנשים מתו מהווירוס. כולם עדיין היו מרוכזים באותם מחוזות בגינאה. נשלחה עזרה מטעם ארגון הבריאות העולמי (WHO) והמרכז לבקרת מחלות האמריקאי (CDC). הצעדים היו ברורים – צריך לבודד את החולים, צריך להעניק טיפול לכל מי שאפשר, למצוא את כל מי שבא במגע עם החולים ולבודד גם אותם כדי לוודא שהם לא יעבירו את המחלה הלאה, ולחכות.

הבידוד, המעקב והטיפול, אפילו ההתמודדות עם המוות, הם החלק הקל. ההמתנה היא החלק המסובך. אף פעם אי-אפשר לדעת אם הצליחו למצוא את כל מי שבא במגע עם החולים או שמא מישהו ברח ויעביר את המחלה הלאה. מספר הקסם הוא 21. זהו משך הדגירה הארוך ביותר של אבולה שתואר במחקר. כלומר משך הזמן מההדבקה ועד להופעת המחלה. אם אדם לא מפתח סימנים של אבולה לאחר 21 יום מהפעם האחרונה שהוא בא במגע עם חולה – הוא נחשב בריא.

בסוף מרץ אובחנו ארבעה מקרי אבולה בבירת גינאה, קונקארי. בנוסף, אובחנו שני חולים בסיירה לאון וחמישה חולים בליבריה, שתיהן מדינות הגובלות בגינאה. המאמצים לשמור על הסגר הוגברו. האירגונים הבין-לאומיים שלחו עוד אנשים. נשלחו גם ערכות בידוד ושקי גופות מיוחדים לקבורה.

בסיירה לאון המאמצים עזרו, במהלך חודש מרץ לא היו שם מקרים חדשים. בליבריה זה לא עזר. הסחר בין גינאה לליבריה נמשך, אנשים עברו את הגבול, והתוצאה הייתה שבתחילת אפריל היו שמונה מקרי אבולה בליבריה.

במהלך אפריל ומאי עיקר החולים היו בגינאה. סיירה לאון נחשבה מדינה שלא נמצאת בסכנה אחרי שעברו 21 ימים ללא מקרי אבולה חדשים בה. במהלך חודש מאי נראה היה שיש רגיעה במחלה. התגלו מקרים חדשים מעטים יחסית בגינאה, בסיירה לאון לא היו בכלל מקרים, ובליבריה היו מקרים מועטים.

אבל אז, ב-27 במאי, דווח על מקרי אבולה במחוזות חדשים בגינאה. בסיירה לאון דווחו לפתע 14 מקרי אבולה חדשים, מתוכם מתו שלושה. יום למחרת המספרים תוקנו – היו 50 מקרים חדשים של אבולה בסיירה לאון. יומיים לאחר מכן היו 79 מקרי אבולה בסיירה לאון.

התפרצות האבולה במערב אפריקה

היופי בראייה לאחור הוא הדיוק שבה. אי-שם במהלך אפריל, כשהרוחות נרגעו, גם הכוננות ירדה. אי-שם במהלך אפריל או תחילת מאי מישהו חולה באבולה עבר את הגבול לסיירה לאון. ואי-שם במהלך מאי החל מוקד הדבקה נוסף של אבולה. בתוך חודש היו מעל 300 מקרי אבולה בסיירה לאון, ועם התווספותם התשתית הרפואית הרעועה במדינה התמוטטה.

עיקר הסיוע הרפואי נשען על ארגונים בין-לאומיים, בעיקר "רופאים ללא גבולות", שמתפעלים בתי חולים בגינאה ובסיירה לאון. התוצאה היא שהאנשים השחורים מקבלים סיוע מהאדם הלבן, מה שמוביל לחששות ולפחד. ב-25 ביולי אחות מאחת המחלקות שמטפלות בחולי אבולה בסיירה לאון יצאה לשוק והכריזה שאין בכלל מחלה ושהמטרה של המחלקה בה היא עובדת היא לכסות על טקסים קניבליים. המון חמוש הגיע לשרוף את בית החולים, ונעצר על ידי המשטרה.

משפחתה של אחת החולות בבית חולים אחר בסיירה לאון הבריחה אותה מבית החולים כדי לקבל טיפול ממרפא מסורתי במטרה לעזור להחלמתה. לקח למשטרה יממה לאתר את החולה ולהחזיר אותה לבית החולים. עדיין לא ידוע כמה אנשים נחשפו אליה בדרך.

בשבועות האחרונים יש ירידה במספר החולים שמגיעים למרכזים הרפואיים בגינאה, אולם הארגונים הרפואיים באזור משוכנעים שזו לא באמת דעיכה של המגיפה אלא פחד של החולים מפני אשפוז בבית חולים, מה שיביא להתפרצות מחודשת בקרוב.

בגלל העומס בגינאה ובסיירה לאון אין ל"רופאים ללא גבולות" מספיק משאבים לעזור בליבריה, והתוצאה היא שכמעט ואין שם מי שידריך את הצוותים המקומיים לגבי טיפול נכון בחולים, איתור מגעים אפשריים וקבורה נאותה של המתים. "רופאים ללא גבולות" וארגון הבריאות העולמי שולחים נציגות דלילה, מדריכים צוותים וממשיכים הלאה, בלי לתמוך בצוותים המקומיים ובלי לוודא שהפעילות אכן מתנהלת נכון.

ובינתיים, איש ציבור מליבריה בעל אזרחות אמריקאית טס לביקור בניגריה. הוא החליף שתי טיסות – פעם אחת בטוגו ופעם אחת בגאנה. הוא הקיא ושלשל במהלך הטיסות וכשירד מהמטוס הוא אובחן כחולה באבולה. הוא הוסע לבית חולים ומת בעודו בבידוד, אולם נוסעי המטוס שוחררו לביתם. כעת הרשויות בניגריה מנסות לאתר את כל הנוסעים ולעקוב אחריהם. יש בניגריה מאה ושבעים מיליון תושבים וחמישה נמלי תעופה בין-לאומיים. אם אבולה תתחיל שם – היא תגיע לכל מקום.

מפת התפשטות המחלה

בינתיים אנחנו בטוחים – כדי להדבק באבולה צריך לבוא במגע קרוב עם חולה ועם הפרשותיו. זוהי מחלה שמסוכנת בעיקר לבני המשפחה ולאנשי הרפואה המטפלים בחולה. לא סביר שזה קרה לנוסעים האחרים במטוס לניגריה. האנשים שנמצאים בסכנה הם אנשי כוחות הסיוע באיזור ובני המשפחה של החולים, לא לאנשים מיבשת אחרת. אבל במדינות הנגועות, המצב חמור.

הצוותים הרפואיים בשלוש המדינות מנסים לעצור את התחבורה בין הכפרים, למנוע תחבורה בין מדינות, לאתר את כל מי שבא במגע עם חולים, לבודד את כל החולים וכמובן, להגיש סיוע רפואי היכן שניתן. אני חוששת שאנחנו במצב של הילד עם האצבע בסכר, ולגמרי לא בטוח כמה ניתן לעצור את השיטפון.

—

כרגיל, תודה עצומה לאהוד מימון על עריכת הפוסט. כמו כן, תודה ליעל שרר על הארת העיניים התמידית.

—

להרחבת הקריאה:

• מבלוג זה ממש עוד על אבולה בכלל, דיווח על התחלת ההתפרצות, ודיווח נוסף על החמרתה.
• כתבה מה New England Journal of Medicine על האפידמיולוגיה של ההתפרצות.
• עדכונים שוטפים מאתר ה-CDC על ההתפרצות הנוכחית. המפה לקוחה גם היא מאותו מקום.
• דיווחים שוטפים מאתר ארגון הבריאות העולמי, ה-WHO.
• עדכונים מאתר "רופאים ללא גבולות" על ההתפרצות והמאמצים לעצירתה.
• כתבה מנאשיונל ג'אוגרפיק עם מפות יפות ותמונות מהאיזורים הנגועים.
• תמונת החתלתול החותמת את הרשומה לקוחה מכאן.

—

חתלתול!